האיום השקט שמתחזה לאידוי

בשנים האחרונות הציבור בישראל התרגל לשמוע על אידוי בעיקר דרך כותרות מפחידות. פעם זו כתבה על בני נוער, פעם מחקר חלקי, ופעם הצהרה רגולטורית דרמטית. בתוך הרעש הזה, מתפספסת תופעה אחרת, חמורה בהרבה.

היא לא קשורה להפחתת נזק, לא לקהילת המאדים הבוגרים, ולא למוצרים חוקיים שנמכרים בחנויות מפוקחות. וזה בדיוק הקטע.

מדובר בגל חדש של חומרים פסיכואקטיביים ורפואיים שמתחזים לנוזלי אידוי. הם נראים כמו וייפ רגיל, מריחים כמו טעם פירות מוכר, אבל בפנים הם עלולים להכיל תרכובות שמעולם לא נבדקו לשאיפה, ולעיתים אף משמשות ברפואה דחופה בלבד.

זו לא תיאוריית קונספירציה. זו תופעה מתועדת, שכבר גרמה לאשפוזים, חקירות משטרה וסערות ציבוריות במספר מדינות באסיה.

מה בעצם קורה בעולם

בחודשים האחרונים החלו רשויות ביפן, דרום קוריאה, סינגפור ומלזיה לפרסם אזהרות רשמיות לציבור. בחלק מהמקרים, בדיקות מעבדה של מכשירי אידוי שנתפסו העלו ממצאים חריגים.

במקום ניקוטין, או בנוסף לו, נמצאו חומרים פעילים בעלי השפעה חזקה על מערכת העצבים והנשימה. חלק מהחומרים האלו מוכרים לרופאים מתחום ההרדמה והטיפול הנמרץ.

אלו תרופות שאמורות להינתן בעירוי, תחת ניטור צמוד, ובמצבים מסכני חיים בלבד. שאיפה שלהן אינה פרקטיקה רפואית מוכרת, ואין לגביה מידע מסודר על מינון בטוח, השפעות ארוכות טווח או אינטראקציה עם ריאות.

במילים פשוטות, מדובר בניסוי על בני אדם. ניסוי שאף אחד לא הסכים להשתתף בו. איך זה הגיוני בכלל?

למה זה כל כך מסוכן

הסכנה כאן אינה רק בחומר עצמו, אלא בשילוב של כמה גורמים יחד:

• חוסר ידע מוחלט: הצרכן לא יודע מה הוא שואף. האריזה נראית רגילה. הטעם מוכר. אין סימון אזהרה. אין ריח חריג.
• מינון לא אחיד: בייצור תת קרקעי אין בקרת איכות, אין שקילה מדויקת, ואין ערבוב אחיד. ייתכן שמכשיר אחד לא יגרום כמעט לשום השפעה, בעוד שמכשיר אחר מאותה סדרה יכיל ריכוז מסוכן פי עשרות.
• אין פרוטוקול טיפול ברור: גם כאשר אדם מגיע לבית חולים, הצוות הרפואי לעיתים אינו יודע במה מדובר. אין בדיקה מהירה שמזהה את החומר. אין נוגדן ייעודי. הטיפול מתמקד בניסיון לייצב את החולה, לא בפתרון הבעיה.

תסמינים שדווחו

לפי דיווחים רשמיים ורפואיים, במקרים של שימוש בחומרים כאלו תועדו תסמינים חמורים במיוחד:

• רעד בלתי נשלט ופרכוסים
• אובדן שליטה על הגוף
• בלבול קיצוני והזיות
• קריסה פתאומית ואיבוד הכרה
• דיכוי נשימתי עד כדי סכנת חיים

בחלק מהמקרים, אנשים קרסו דקות ספורות לאחר השאיפה. במקרים אחרים, ההשפעה הייתה קצרה אך חזקה, מה שיצר תחושת חזרה לשגרה מדומה עד לפעם הבאה. האמת? זה נשמע נורא.

איך זה בכלל נמכר

כאן נכנס האלמנט המדאיג ביותר. המוצרים אינם נמכרים כסמים. הם אינם מוצגים כתרופות. הם משווקים כנוזלים למצב רוח, מכשירי אידוי מיוחדים, או טעמים חדשים.

הארומטיזציה החזקה מסתירה כל ריח חריג. המכשיר עצמו נראה כמו כל מכשיר אידוי חד פעמי או מחסנית רגילה. לשוטר ברחוב, לפקח, או להורה, אין דרך לדעת שמשהו חריג מתרחש.

הקשר הישיר לדיון על אידוי ורגולציה

וכאן חשוב לעצור ולהבהיר נקודה קריטית לציבור בישראל. התופעה הזו אינה תוצאה של אידוי ניקוטין חוקי. היא אינה קשורה לנוזלים מבוססי PG ו-VG שנבדקים, מדווחים ומיובאים כחוק. היא אינה מגיעה מחנויות אידוי מקצועיות שפועלות באור יום.

דווקא ההפך. כאשר שוק חוקי מצטמצם, נאסר או הופך לבלתי נגיש, נוצר ואקום. הוואקום הזה כמעט תמיד מתמלא בגורמים עברייניים. לא מתוך אידיאולוגיה, אלא מתוך רווח.

ההיסטוריה מכירה את זה היטב. חומרים מסוכנים שנמכרו בעבר כקטורת, מלחי אמבט או חומרי ניקוי עשו שימוש בדיוק באותה שיטה: מראה תמים, שימוש לכאורה חוקי, ותוכן קטלני.

למה זה רלוונטי לישראל

ישראל אינה אי מבודד. יש כאן תנועת סחורות. יש כאן צעירים שמחוברים לטרנדים עולמיים. יש כאן בלבול ציבורי עמוק בין אידוי להפחתת נזק לבין שימוש מסוכן.

במקביל, מתקיים דיון רגולטורי נוקשה סביב נוזלי אידוי. לעיתים הדיון הזה מצייר כל אידוי כסכנה אחת גדולה, בלי הבחנה. דווקא חוסר ההבחנה הזה הוא קרקע פורייה לתופעות מהסוג המסוכן באמת.

מה ההבדל שחייבים להבין

יש הבדל מהותי בין אידוי כחלק מהפסקת עישון של מבוגרים לבין שימוש בחומרים פסיכואקטיביים שמתחזים לאידוי.

• יש הבדל בין מוצר שעבר בדיקות מעבדה כולל MSDS לבין נוזל שמיוצר במטבח תת קרקעי.
• יש הבדל בין רגולציה שמנסה לצמצם נזק לבין איסור גורף שמייצר שוק שחור.

ערבוב בין הדברים האלו אינו מגן על הציבור. הוא מסכן אותו. קשה לדעת אם זה מקרי, אבל משהו פה לא מסתדר.

אזהרה ולא הפחדה

המטרה של כתבה זו אינה לזרוע פאניקה. היא גם אינה נועדה להצדיק אידוי. היא נועדה להחזיר את הדיון לקרקע.

הסכנה האמיתית אינה בנוזלי אידוי מפוקחים, אלא במוצרים שמנצלים את הצורה שלהם כדי להחדיר חומרים שאינם אמורים להיות שם בכלל.

כאשר מישהו מציע מוצר שמבטיח השפעה חזקה, חוויה שונה או משהו חדש שלא מרגישים בו ניקוטין, זו לא חדשנות. זו נורת אזהרה.

מבט קדימה

הדרך היחידה להתמודד עם תופעות כאלו היא שקיפות, בדיקות, הבחנה רגולטורית חכמה וחינוך ציבורי.

• לא כל מה שנראה כמו אידוי הוא אידוי.
• לא כל מה שמריח כמו תפוח הוא תמים.

ובמציאות שבה חומרים מסוכנים לובשים צורה מוכרת, האחריות להבין את ההבדל היא של כולנו. מה אתם חושבים על כך?