האם המדינה דוחפת את הציבור חזרה לסיגריות רגילות?

בשקט יחסי, כמעט בלי דיון ציבורי אמיתי, מקודם בישראל מהלך רגולטורי נוסף שמכוון לשוק הסיגריות האלקטרוניות. על הנייר, מדובר בחוק שמטרתו “להסדיר”, “לפקח” ו“להילחם בשוק השחור”. בפועל, כשצוללים לפרטים הקטנים, עולה שאלה מטרידה הרבה יותר: האם המדינה באמת מנסה להגן על הציבור, או שהיא פשוט הופכת את האידוי לבלתי אפשרי – ודוחפת מאות אלפי צרכנים בחזרה לסיגריות הרגילות?

זו אינה שאלה תיאורטית. זו שאלה שמונחת על השולחן של כל מאדה בישראל. האמת? זה לא מפתיע.

שוק האידוי המקומי כבר עבר בשנים האחרונות טלטלות קשות. מיסוי חריג, חוסר ודאות משפטי, מגבלות יבוא, אכיפה לא אחידה וסגירת חנויות. כעת, עם החוק החדש, נדמה שהכיוון ברור יותר מתמיד: החמרה מקיפה, כזו שנוגעת כמעט בכל חוליה בשרשרת.

רגולציה שנראית כמו ענישה קולקטיבית

החוק החדש אינו מסתפק בפיקוח נקודתי או בתיקון פרצות. הוא משרטט מחדש את כל מפת השוק. יצרנים, יבואנים, סיטונאים, קמעונאים ואפילו מי שממלא נוזלים או מחזיק חומרי גלם – כולם מוגדרים כגורמים מפוקחים.

עליהם מוטלות חובות רישוי, דיווח, ערבויות כספיות וסיכון פלילי ממשי. במילים פשוטות: כל מי שנמצא בענף, גם בעסק קטן או משפחתי, הופך בן רגע לחשוד פוטנציאלי.

רישוי שנתי, אתרי ייצור מאושרים, מערכות נעילה, רישומי מלאי מפורטים, דיווחים חודשיים ושמירת מסמכים לחמש שנים. כל טעות, גם טכנית, עלולה להוביל לקנסות כבדים, החרמת סחורה ואף הליכים פליליים.

עבור תאגידים גדולים אלו עלויות נספגות. עבור חנויות אידוי עצמאיות ויבואנים קטנים, זהו סיכון קיומי. קשה לדעת אם זה מקרי.

10 מיליליטר בלבד: שינוי דרמטי בצריכה היומיומית

אחד הסעיפים המשמעותיים והפחות מדוברים בחוק החדש הוא הגבלת נפח נוזלי האידוי. לפי ההצעה, בקבוק נוזל אידוי יהיה מוגבל ל-10 מיליליטר בלבד. לא 30, לא 50, לא 100 ולא 120 מיליליטר – הנפחים הנפוצים כיום בקרב צרכנים מבוגרים בישראל.

המשמעות ברורה: מאדה שצרך בעבר בקבוק אחד לשבוע או לשבועיים, יידרש לרכוש מספר רב של בקבוקונים קטנים כדי להגיע לאותה כמות. יותר אריזות, יותר רכישות, יותר עלות.

זה אינו עניין טכני. זה שינוי עמוק בהרגלי הצריכה, שמייקר את האידוי בצורה חדה גם בלי לגעת בשיעור המס עצמו. העלות המצטברת לצרכן עולה, גם אם המחיר לבקבוקון נראה “סביר” במבט ראשון.

וגם המחסניות מצטמצמות

במקביל, החוק קובע הגבלה על קיבולת מחסניות וטנקים של סיגריות אלקטרוניות ל-2 מיליליטר בלבד. כיום נמכרים בישראל ובעולם טנקים ומחסניות בנפחים של 5 ואף 8 מיליליטר, כולל מערכות אידוי בסגנון נרגילה אלקטרונית, המשמשות בעיקר מאדים כבדים ומעשנים לשעבר.

כל אלו, לפי החוק החדש, פשוט יוצאים מהמשחק. המשמעות היא אידוי תכוף יותר, מילוי מתמיד, חוויית שימוש פחות נוחה, ובעיקר תחושה ברורה שהמערכת אינה מתוכננת עבור מי שמנסה להתרחק מסיגריות – אלא עבור רגולציה לשם רגולציה.

המחיר בכיס: לא תיאוריה, אלא חשבון פשוט

קל לדבר על רגולציה במונחים משפטיים. קשה יותר להסביר מה זה אומר בכיס של משפחה ממוצעת. אבל כאן, החישוב פשוט:

• יותר רישוי, יותר דיווח, יותר סיכון ליבואן ולחנות – מתגלגלים למחיר.
• יותר בקבוקונים קטנים במקום בקבוק אחד – מתגלגלים למחיר.
• פחות תחרות, פחות מותגים, פחות מבחר – מתגלגלים למחיר.

בסופו של דבר, אידוי הופך יקר יותר, מסובך יותר ופחות נגיש.

ומה עם סיגריות רגילות?

וכאן טמון האבסורד. סיגריות רגילות ממשיכות להימכר בקופסאות של 20 יחידות, ללא הגבלת נפח, ללא רישוי מחודש לכל קמעונאי וללא סיכון פלילי חריג למוכר.

הן יקרות, כן. הן מזיקות, בוודאי. אבל הן פשוטות, זמינות וברורות לצרכן. המסר הסמוי ברור: אידוי הוא בעיה שצריך לצמצם. סיגריות הן עובדה קיימת שאפשר לחיות איתה. עבור מי שעבר לאידוי כדי לצמצם נזק, זהו מסר בעייתי מאוד.

שוק שחור: תוצאה ידועה מראש

הכוונה המוצהרת של החוק היא להילחם בשוק השחור. בפועל, ניסיון העבר מראה אחרת. ככל שהרגולציה כבדה יותר והמחיר גבוה יותר, כך השוק הלא חוקי מתרחב.

כאשר מוצרים חוקיים הופכים יקרים או בלתי זמינים, אנשים מחפשים פתרונות אחרים. יבוא לא מפוקח, נוזלים ממקור לא ידוע, חומרים ללא בדיקות. בדיוק אותם תרחישים שהרגולציה אמורה למנוע. האמת? זה לא מפתיע.

מי באמת נפגע

החוק אינו פוגע ב“תעשייה” מופשטת. הוא פוגע באנשים אמיתיים:

• מאדים שעזבו סיגריות ומנסים להישאר שם.
• משפחות שיצטרכו להוציא יותר כסף מדי חודש.
• עסקים קטנים שפועלים כחוק.
• צרכנים שעלולים להידחק חזרה לעישון רגיל או לשוק אפור.

כאן המקום של הציבור לומר את דברו

וזו אולי הנקודה החשובה ביותר. החוק הזה עדיין מקודם. הוא עדיין בשלבי חקיקה. וזה הרגע שבו הציבור שמשתמש באידוי צריך להשמיע קול.

מאדים בישראל יכולים וצריכים לפנות לנבחרי הציבור, לחברי הכנסת, לוועדות הכנסת ולמשרדי הממשלה, ולהסביר בצורה ברורה: החוק בנוסחו הנוכחי פוגע בהם. הוא מייקר את האידוי, מסבך את הצריכה, ומקרב אותם חזרה לסיגריות רגילות או לשוק שחור.

זו אינה מחאה נגד פיקוח. זו דרישה לרגולציה חכמה, כזו שמבינה את ההבדל בין נערים עם חד-פעמי לבין מבוגרים שמנסים לא לעשן.

בסופו של דבר, רגולציה אינה רק חוק יבש. היא בחירה ערכית. והשאלה שצריכה להישאל בקול רם היא פשוטה:

האם מדינת ישראל באמת רוצה לעודד הפסקת עישון, או שהיא בוחרת בדרך הקלה – ולהחזיר את כולם לסיגריות, בשתיקה?