רגע, איפה כל הטעמים שהכרנו?

יש רגעים שבהם אתה מבין שהעולם השתנה לאט לאט. פעם זה היה מריח יותר מתוק, יותר מהלב, יותר אישיות ופחות מוצר. מי שאייד בין 2014 ל 2019 זוכר איך זה הרגיש להיכנס לחנות. עשרות טעמים. מדפים עמוסים. קהל של מבוגרים שחיפשו דרך לצאת מפאקינג סיגריות אחרי שנים ארוכות. לא עוד ריח שרוף של פילטר. משהו חדש. משהו נקי יותר. התחושה הייתה שהתחיל כאן עידן חדש.

השנים שבהן אידוי היה קהילה

זו לא מוגזמות להגיד שהייתה כאן תרבות. בישראל זה היה ייחודי. אנשים היו נפגשים בפארק הלאומי. בחוף ראשון. במתחמים קטנים של חנויות. היו מגיעים עם קופסאות של סלילים. עם בקבוקונים שעשית בבית. עם בניות שהיית גאה בהן. היו מצלמים קבוצת עננים באוויר. מתרגשים כמו ילדים.

היו קבוצות פייסבוק ענקיות. היו ערוצי יוטיוב ישראליים שבדקו כל טעם חדש. היום אתה אומר לאנשים שהיו בארץ מאות בונים חובבים והם לא מאמינים. אבל זו הייתה המציאות. וזה היה קורה כל יום. התחביב הזה הציל אנשים מסיגריות. נתן להם מסגרת. זה היה תמיד באוויר.

היום שקט. נדיר לראות מישהו עם מיכל אמיתי. מישהו שמחליף כותנה. מישהו שבוחר סליל לפי התנגדות. הכל עבר להיות מוצרים סגורים. זולים. חד פעמיים. בלי זהות.

איך השינוי התחיל בעולם

בין 2019 ל 2021 המערכה העולמית נגד אידוי הפכה לאגרסיבית. זה התחיל בארצות הברית. הציבור נבהל מעלייה של בני נוער שנגעו במכשירים זולים. התקשורת חיפשה איום חדש. הפוליטיקאים מצאו אויב קל. הטעם הפירותי.

וכך נולדו חוקי הטעמים. מדינה אחרי מדינה קבעה שאסור למכור טעמים. במקומות מסוימים אסור היה לשווק שום דבר חוץ מטבק ונענע. אלפי יצרני בוטיק שייצרו טעמים איכותיים נפלו ביום אחד. היו מותגים אמריקאים שאנשים בארץ אהבו והם פשוט נעלמו. לא בגלל איכות. בגלל פוליטיקה.

במקביל קרה משהו נוסף. החברות הגדולות של המשלוחים הפסיקו להוביל מוצרים של אידוי. זה כולל USPS. FedEx. UPS. DHL. עולמות שלמים שהתבססו על ייצוא וייבוא נשברו.

ואז גם סין הכניסה רגולציה חדשה. בלי רישיון לא תוכל לייצר. מפעלים קטנים נסגרו. חדשנות ירדה. מספר השחקנים הצטמצם. וכמות המוצרים החדשים ירדה בחצי.

התוצאה הייתה פשוטה. שוק שפעם הציע אלפי אפשרויות הפך לשוק עם טווח מצומצם של חד פעמיים. פשוטים. קלים לייצור. רווחיים מאוד. ובעיקר. משעממים.

ומה קרה בישראל

כאן הסיפור אפילו יותר חד.

עד 2020 ישראל הייתה אחת המדינות עם מגוון עצום. כמעט כל טעם בעולם היה אפשר להשיג. היה כאן יבוא מקביל. היה כאן שוק חוקי. הכל התנהל בלי כובד של רגולציה. היו חנויות קטנות בכל עיר. היו אנשי מקצוע שהכירו כל מיכל וכל סליל. היו מוכרים שידעו להתאים טעם לפי רמת גמילה של הלקוח.

אבל זה נגמר מהר מאוד.

שר האוצר ליברמן הודיע על מס שלא נראה כמותו. מס קצוב לכל מיליליטר. לא מס הגיוני של כמה שקלים. אלא חישוב שהגיע למאות שקלים לבקבוק סטנדרטי. בקבוק של 30 מ”ל שהיה עולה 30 או 40 ש”ח. קפץ תאורטית לרמה של מאות שקלים. הכפלה של פי עשר ויותר.

הצרכן הישראלי לא יכול לעמוד במספרים האלו. החנויות לא יכלו לייבא. יבואנים פחדו להכניס סחורה שתיתקע אצלם במחסן. שוק שלם קפא.

הציבור עבר לחד פעמיים. בעיקר כי לא היה לו שום דבר אחר בידיים.

וגם כשהמס הוקל ב 2023. עם סערות פוליטיות. פסקי דין. החלטות שהתהפכו. זה כבר היה מאוחר מדי. הנזק נעשה.

מאות חנויות נסגרו. יבואנים ויצרנים מקומיים נעלמו. התחביב התאדה.

ההיבט החברתי שנעלם

החלק שכמעט לא מדברים עליו הוא האנשים עצמם. רוב מי שאייד בארץ לא היה “נער”. הוא היה בן ארבעים פלוס. עם שתי חפיסות סיגריות מאחוריו. עם שיעול שחור בבוקר. עם ריח של שרוף בקירות של הבית.

האידוי נתן לו פתח יציאה. הוא התחיל ב 18 מ”ג. ירד ל 12. אחר כך ל 6. בסוף ל 3. ובסוף חצי בקבוק של אפל פאי בלי ניקוטין. הוא שיפר את הבריאות שלו. צמצם את המינון. זה היה כלי גמילה אמיתי.

היום אותו אדם עומד מול מדף של חד פעמי. בלי בחירה. בלי שליטה. בלי מגוון. בלי היכולת לרדת במינון. בלי כלי אמיתי לתהליך גמילה.

הוא עבר מהמוצר שהכי עזר לו. למוצר שהכי קל למכור.

וזה עצוב.

למה דווקא החד פעמיים ניצחו

המוצר הזה לא נולד כדי להיות מוצר הדגל של השוק. הוא נולד כפתרון זמני. משהו מהיר. מטופש. בלי תחזוקה. אבל הגב הכלכלי שלו עצום. הרווח ליחידה גבוה. קל לייצר. קל לשווק. קל להבריח. קל לייבא. קל להחביא.

ברגע שהרגולציה חנקה את העולם המקצועי של האידוי. המותגים החד פעמיים נכנסו דרך כל חור. מותגים סינים עצומים. לצד חברות טבק מסורתיות. כולם מכוונים לאותה נוסחה. טעם קרח. ניקוטין גבוה. אפס תחזוקה.

זה משרת את מי שמרוויח. אבל ממש לא את מי שמנסה להפסיק לעשן.

ההשוואה המתבקשת לסיגריות

כאן מגיעה הנקודה הכי מוזרה.

סיגריות בישראל עולות עשרות שקלים. הן מכילות אלפי כימיקלים. הן אחראיות למחלות רבות. הן נגישות בכל קיוסק. הן חוקיות. ומעולם לא עברו רגולציה של טעמים.

נוזל אידוי לעומת זאת. עם ארבעה רכיבים בלבד. PG. VG. תמציות מזון. וניקוטין למי שרוצה. הפך למוצר ממוסה. חנוק. מוקף חשד.

יש כאן פרדוקס. מי שרוצה להפחית נזק נתקל בדלת סגורה. מי שרוצה להמשיך לעשן מוצא דלת פתוחה. וזה הפוך מההיגיון הבריאותי.

סוף תקופה

כדי להבין מה איבדנו. צריך רק לפתוח מגירה ישנה של מאייד ותיק. מיכל זכוכית ישן. בקבוקון DIY של וניל טבק. סליל קדום. חתיכת כותנה שמזמן התייבשה. אלו שרידים של תקופה.

פעם מי שאידוי היה לו תחביב. חופש. קהילה. שיחה. ריח של פירות. ידע טכני. מדע קטן. הסחת דעת מסיגריות. מקום להתחלה חדשה.

היום נשארו חד פעמיים.

זה לא רק שינוי בשוק. זה שינוי בתרבות. שינוי בחיים של בני אדם. ובמידה מסוימת. זו גם החמצה לאומית. כי האידוי יכול היה להציל עוד הרבה אנשים מעישון. אם רק היו נותנים לו סיכוי הוגן.

אבל אחרי ההלם הראשוני של המסים, החרמות והבלגן ברגולציה, חלק גדול מהמאדים לא נשבר. מי שבאמת רצה להישאר בעולם הזה מצא דרכים להמשיך לצרוך נוזלים טובים, בלי להסתבך ובלי לעקוף את החוק. זה קרה לא דרך טריקים אפורים, אלא דרך מיקוד הרבה יותר רציני בשאלה מה נכנס לנו לגוף.

פתאום המושגים דפי נתוני בטיחות ודווחות MSDS כבר לא נשמעו כמו מושגים של מפעלים, אלא כמו משהו שמעניין גם את הלקוח בקצה. יותר בעלי חנויות התחילו לדרוש מסמכים מהספקים, להבין מאיפה מגיע הגליצרין, מה טיב הפרופילן גליקול, מה בדיוק נכנס לתמציות הטעם, ואיך כל זה מתועד. חלקם אפילו שלחו דגימות לבדיקות מעבדה פרטיות, רק כדי להיות בטוחים שהם לא מוכרים ללקוח שלהם משהו שהם לא היו מאדים בעצמם.

מתוך הבלגן הזה צמח גם משהו יפה. יש היום חנויות בודדות אבל רציניות, שמחזיקות ליינים מלאים של מותגים שונים, לא רק יבוא מחול אלא גם נוזלים ישראליים אמיתיים. יש כבר כמה מותגים כחול לבן שעושים עבודה מרשימה, עם טעמים מאוזנים, ניקיון חומרי גלם ועמידה בסטנדרטים שהיינו רגילים לראות פעם רק בחברות אירופאיות גדולות. זה לא זול, זה לא זמין בכל פיצוציה, אבל מי שמחפש איכות ומוכן לעשות עוד צעד בדרך, כן יכול למצוא אותה.

מצד שני, צריך לומר ביושר. רשתות אידוי מקצועיות בארץ עדיין מעטות. רוב המדינה מוצפת במכשירים חד פעמיים ובחנויות שמוכרות הכל מהכל, ורק חלק קטן מהשוק בנוי כמו שהיינו רוצים לראות אותו. מקום שבו המוכר יודע להסביר על יחס נוזלים, לתת ללקוח כיוון אמיתי לגמילה מסיגריות, ולעמוד מאחורי המוצרים שלו בלי להתבייש בשאלות על איכות ועמידה בתקנים.

ובכל זאת, יש פה גרעין שלא נעלם. מאיידים ותיקים שעוד זוכרים איך זה היה לפני עשור. בעלי חנויות שלא מוכנים לוותר על כבוד מקצועי. לקוחות שעדיין שואלים, עדיין משווים, עדיין קוראים רכיבים ולא מסתפקים באריזה צבעונית. אם יש מקום לאופטימיות, הוא נמצא בדיוק שם. לא בשוק ההמוני של החד פעמיים, אלא בקהילה הקטנה יותר, זו שמוכנה להתאמץ קצת כדי שהאידוי שלה יהיה גם חוקי, גם איכותי וגם צעד אמיתי בדרך לחיים עם פחות נזק.

אולי זו כבר לא אותה תקופת זהב של פעם, עם מאות טנקים חדשים בכל שנה ואלפי נוזלים מכל כיוון, אבל בתוך המציאות החדשה נבנית שכבה שקטה יותר ומודעת יותר. שכבה שבודקת, שואלת, דורשת מסמכים ומעדיפה איכות על פני רעש. ואם משהו עוד יכול להציל את הצד הטוב של עולם האידוי, כנראה שזה בדיוק האנשים האלה.